Law Firm Lora Maxic & Co

משרד עו"ד לורה מקסיק ושות'

עתירות מנהליות

עו"ד לורה מקסיק
עו"ד לורה מקסיק

מבוא והגדרות

  1. בית המשפט הגבוה לצדק- בראשי תיבות בג”ץ. אחד מתפקידיו של בית המשפט העליון בישראל, אשר סמכויותיו ודרכי פעולתו הם בין מאפייניה הייחודיים של שיטת המפשט בישראל. בשבתו כבג”ץ דן בית המשפט בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ו/או גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. בית המשפט מוסמך לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק, ואשר אינו בסמכותו של בית משפט אחר. כללי הדיון בבג”ץ מוסדרים על פי תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ”ד-1984, ועוצבו בפסיקות בג”ץ לאורך השנים. 
  2. בית המשפט לעניינים מנהליים- בתי המשפט לעניינים מנהליים הוקמו בישראל מכוח חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש”ס-2000, במטרה להסמיך את בית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים) לדון בעניינים מנהליים אשר נדונו בעבר בבג”צ.

עם הקמת המדינה נקבע המוסד של בג”ץ כמוסמך לדון בטענות נגד פעילות השלטון. לפני הקמת בית המשפט העליון, מילא בית המשפט המחוזי בתל אביב את תפקיד בית הדין הגבוה לצדק. לאחר הקמת בית המשפט העליון עברו אליו סמכויות בית הדין הגבוה לצדק. 

ברבות השנים עלה העומס על בית המשפט העליון שטיפל בעתירות לבג”ץ והוצעו הצעות שונות להקלה בעומס, אולם הצעות אלה לא יושמו עד לשנות ה- 90, בהן החל בג”ץ להעביר נושאים לבית המשפט המחוזי בדרך של פסיקה. תחילה הועברו ענייני מכרזים לבתי המשפט האזרחיים בשנת 1992, לאחר מכן הועבר הדיון בחברות ברשות מקומית לבתי המשפט האזרחיים ובשנת 1994 הועברו אליהם ענייני התכנון והבנייה, אשר עוגנו בחוק בשנת 1997.

בשנת 2000 נחקק חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, אשר העביר את יתר העניינים לבתי המשפט המנהליים וקבע את סמכויותיהם. תפישתו העקרונית של החוק היא, כי ראוי שבירור עתירות המובאות בפני בתי משפט אלה ייערך על פי כללי דיון בעלי מאפיינים דומים לאלה הנוהגים בבג”ץ, והמוסדרים בתקנות סדר הדין בבג”ץ. בשנת 2018 הועברו סמכויות השיפוט ביהודה ושומרון מבג”ץ לבית המשפט המנהלי בירושלים, כערכאה ראשונה.

עורכת הדין לורה מקסיק עוסקת, הן בעתירות מנהליות והן בעתירות לבג”ץ, והינה בעלת ניסיון של למעלה מ- 20 שנה בתחום.

סמכות בית המשפט המנהלי:

לבית המשפט המנהלי סמכות לדון בעניינים מנהליים ספציפיים שנקבעו בחוק בתי הדין המנהליים. סעיף 2 לחוק מגדיר עניינים מנהליים כסכסוך בין רשות מנהלית לבין הפרט. סעיף 5 לחוק מגדיר את הנושאים בהם מוסמך לדון בית המשפט לעניינים מנהליים כדלקמן:

  • עתירה מנהלית– עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה לחוק, בין היתר, כגון: ארנונה, חינוך, רישוי עסקים, רשויות מקומיות וכיו”ב- עתירות אלו מכונות ” בג”צונים.
  • ערעור מנהלי– ערעור המנוי בתוספת השנייה לחוק, בין היתר, כגון ערעור על החלטה של רשם האגודות השיתופיות, ועדת ערר בעניין היטל ביוב, החלטות מסוימות לפי חוק התכנון והבניה וכיו”ב. 
  • תובענה מנהלית– תובענה לסעד אזרחי שעילתה עניין מנהלי המנוי בתוספת השלישית לחוק. בפועל, כיום העילה היחידה המופיעה היא תובענה לפיצויים שעילתה במכרז ציבורי. 
  • עניין מנהלי שנקבע בחוק אחר.

כל עניין מנהלי, שאינו עונה לנושאים אלו, נדון בבג”ץ מכוח סמכותו השיורית. כמו כן, רשאי בית המשפט לעניינים מנהליים להעביר לבג”ץ כל עניין הנראה לו כבעל חשיבות ציבורית מיוחדת, כאשר סדרי הדין והסעדים הם כמו בבג”ץ.

מלבד “עניינים מנהליים”, בית המשפט לעניינים מנהליים דן גם בתביעת פיצוי כספי מהמדינה, בתחומים שייקבעו בידי שר המשפטים. עד היום נקבעו שני תחומים בהם ניתן לתבוע פיצוי כספי מהמדינה בבית משפט לעניינים מנהליים: (1) קיפוח במכרז. (2) תובענה ייצוגית בשל גבייה שלא כדין (תובענה מנהלית).

סמכות בג”ץ:

סמכויותיו של בג”ץ מוגדרות בחוק יסוד: השפיטה, בסעיף 15(ג) ו- (ד), כדלקמן:

(ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.

(ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –

(1)  לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;

(2)  לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול;

(3)  לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין – למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים – לדון בעניין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין;

 (4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהייתה לו; ואם לא הייתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.

בית המשפט העליון מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט נמוכים ממנו בהיררכיה של בתי המשפט, אך אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי דין מחוץ להיררכיה זו, כגון: בית הדין הרבני ועל חלק מהחלטות בית הדין לעבודה. עם זאת, ניתן לעתור לבג”ץ על החלטות של בתי דין אלה, כאשר נפל בהן פגם מהותי, אשר הופך אותן לבלתי סבירות בעליל. במקרים המעטים יחסית שבהם דן בג”ץ לגופן של עתירות אלה, קורה לעיתים שהוא הופך על פיה את החלטת בית הדין.

בהתייחס להחלטות בתי דין רבניים מנה בג”ץ את המקרים הבאים שבהם יראה מקום להתערב:

  • ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות
  • ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי
  • ישנה בהכרעה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי
  • מצב בו נדרש סעד זמני מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר.

אופן פעולתו של בג”ץ:

עתירה עשויה להיות מוגשת כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה, כגון: הממשלה, משרדי הממשלה, פקידי ציבור, הכנסת וכדומה, שלדעת העותר עומדים בסתירה לעקרונות הצדק או לחוקי המדינה. 

רק מיעוטן של העתירות לבג”ץ מתקבלות. מספרן הרב של העתירות מטיל עומס על שופטי בית המשפט העליון. מכאן עולה חשיבותה של בחירת עורך הדין המייצג בעתירה, ניסונו המקצועי והתמחותו בתחום, כמות הופעותיו בעתירות לבג”ץ, וכן הצלחותיו בעתירות קודמות.

אף על פי שבג”ץ הוא הערכאה הראשונה לדיון בעתירות, הוא ממעט לעסוק בבירורים עובדתיים, ובמחלוקות לגבי העובדות הוא נוטה לקבל את עמדת המשיבים, בהתאם לחזקת התקינות המנהלית. בעבר בג”ץ שמע עדים, אולם כיום בירורים עובדתיים נעשים כמעט אך ורק על ידי הגשת תצהיר.

תנאי סף לקבלת סעד:

בפסיקות בית המשפט העליון פותחו במהלך השנים מספר תנאי סף שבהם צריך העותר לעמוד על מנת שיוענק לו סעד מבית המשפט, אולם, משנות ה-80  מסתמנת מגמה של היחלשות תנאי הסף.

  • זכות עמידה- על מנת שתהא לעותר זכות עמידה נדרש העותר לבג”ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות הרשות הציבורית נגדה הוא עותר. בעבר קבעה הפסיקה כי עניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה, ובכך למעשה שימשה זכות העמידה כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל. עם השנים, הרחיב בית המשפט את זכות העמידה של העותר הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי אינו יכול להצביע על פגיעה אישית ישירה בו. אולם, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם הנסיבות יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית.
  • פניה מוקדמת- בטרם הפנייה לבג”ץ על העותר לפנות לרשות שיש בכוונתו לעתור נגדה, וכי יינתן לה די זמן להשיב לפנייתו. בהיעדר פנייה מוקדמת, עשויה העתירה להידחות ללא כל בדיקה נוספת על ידי בג”ץ. הפניה המוקדמת חייבת להיעשות על ידי העותר עצמו, והוא אינו יכול להסתמך על פניות קודמות של אחרים באותו עניין. כמו כן, על העותר למצות את כל ההליכים העומדים לרשותו לפני הפנייה לבג”ץ.
  • פנייה ללא שיהוי- מעין תמונת ראי של תנאי הסף בדבר פנייה מוקדמת. על העותר לפנות לבג”ץ מייד לאחר שהעניין הפך אקטואלי, אך לאחר שקיבל מענה לפנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק. עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג”ץ יביא לדחיית העתירה.
  • היעדר סעד חלופי- בג”ץ ידחה עתירה אם העותר יכול היה לקבל סעד בערכאה משפטית אחרת או במקום אחר.
  • ניקיון כפיים- על העותר להגיע לבג”ץ בידיים נקיות, לאחר שהציג בעתירתו את כל העובדות הרלבנטיות באופן אמיתי ומלא. ניקיון כפיים בא לידי ביטוי גם התנהגות העותר, קרי נטילת החוק לידיים ועשיית דין עצמאי יביאו לדחיית העתירה.
  • הימנעות מעניינים תיאורטיים- בג”ץ לא ידון בעתירה כאשר מדובר במעשה עשוי, והסעד המבוקש הוא תיאורטי בלבד. לפיכך גם אם טענות העותר נכונות, עתירתו עשויה להידחות מסיבה זו.
  • שימוש בלשון נאותה- עתירה המנוסחת בלשון בוטה עשויה להידחות ולו מהטעם הזה בלבד.

סדר הדין:

סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק נקבע בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ”ד-1984- עם הגשת העתירה, יערוך בדרך כלל בג”ץ בירור ראשוני בעניינה. אם נראה לבית המשפט שיש בעתירה ממש, יינתן בעתירה צו על תנאי, שבו נדרשת הרשות לנמק את צעדיה או את מחדליה שנגדם הוגשה העתירה. אם תיכשל הרשות במתן נימוק משכנע לצעדיה, יוציא בג”ץ צו מוחלט, האוסר ביצוע צעדים אלה או המורה לרשות לפעול באופן מסוים.

לעיתים מלווה הדיון בעתירה בצו ביניים מטעם בית המשפט, האוסר על הרשות לשנות את המצב הקיים בצעדים בלתי-הפיכים כל עוד מתנהל הדיון בעתירה. לדוגמה: בעת דיון בעתירה שנועדה למנוע הריסה של בית, מורה צו ביניים שלא להרוס את הבית עד לסיום הדיון בעתירה; ללא צו כזה, תוכל הרשות להרוס את הבית, והדיון בבית המשפט יהפוך חסר תועלת.

סיכום:

עורכת הדין לורה מקסיק מתמחה כאמור, הן בעתירות מנהליות והן בעתירות לבג”ץ, ומטפלת במשך שני עשורים במגוון רחב של תביעות בנושאים הללו.

לאור כל הקריטריונים ותנאי הסף הדרושים להגשת עתירה לבג”ץ עולה כי על העותר לנהוג בזהירות יתרה, לקבל הכוונה וייעוץ משפטי כראוי ולהיות מיוצג על ידי עורך דין הבקיא ומנוסה בתחום, שכן אי קיומם של תנאי הסף כאמור ו/או אחד מאלה, עשויים להוביל לדחיית העתירה על ידי בג”צ ובכך לשלול קבלת הסעד לעותר ועשיית צדק, אף אם סיבות העותר להגשת העתירה היו מוצדקות.

משרדינו הינו בעל וותק של שנים רבות כאמור בתחום העתירות המנהליות והעתירות לבג”ץ. אנו מגישים מגוון רחב של עתירות מנהליות ועתירות לבג”ץ מטעם גופים שונים, כגון: חברות וכן עותרים יחידים בעתירות כנגד הרשויות השונות, משרדה הממשלה וכיו”ב. משרדינו יסייע לכם עוד בשלב ראשוני לבחון את הזכאות להגשת עתירה מנהלית, וכן את קיומם של תנאי הסף להגשת עתירה לבג”ץ, מתחילת ההליך ועד סופו, עם ליווי אישי צמוד.

מאמרים נוספים:
אזרחות ישראלית

אזרחות ישראלית

מבוא: עורכת הדין לורה מקסיק ומשרדה מטפלים כבר שנים רבות, תוך התמחות עיקרית, בנושא זכויות האדם ובין היתר, קבלת אזרחות ישראלית, על כל גווניה. משרד

קרא עוד
דיני מקרקעין

מקרקעין

מבוא: מקרקעין הם נכסים שאינם מיטלטלין– דהיינו, קרקע, וכן כל הבנוי והנטוע עליה. המקרקעין לרוב כוללים כל דבר המחובר לקרקע חיבור של קבע, ולעיתים אף

קרא עוד

אנחנו נחזור אליך

שינוי גודל גופנים